טיפול במייל – יש דבר כזה

טיפול במייל : יש דבר כזה / בועז שביט / ציור : אביה

 

דמיינו לכם את המצב הבא: את/ה יושב/ת מול המחשב, מנסה לאסוף ולנסח במילים את התחושות העמוקות והלא לגמרי מובנות שאיתן את מסתובבת בשבוע האחרון. זה אפילו לא לגמרי ברור למה התחושות האלה שייכות: האם אן קשורות לקשיים שעלו בזוגיות בשבועות האחרונים? האם זה קשור לפחדים בתחום העבודה שעוברים עלי בזמן האחרון? ואולי בכלל זו הלוויה שהלכתי אליה לפני יומיים? תוך כדי הניסיון לכתוב עולה קושי ותסכול – זה לא ממש פשוט להעלות את כל זה על הכתב! את כותבת כמה שורות, שלא מרגישות לך מדויקות, עושה " "Save ומחליטה ללכת לישון. את נשכבת במיטה, דמדומי השינה אוחזים בך, ואז בווום!!! זה מגיע אלייך: זה הכול מתקשר לפחד עמוק מאבדן!

גם הזוגיות, גם העבודה, וכמובן הלוויה שמקשרת את כל זה. את קמה מהמיטה, מתיישבת שוב מול המחשב, ובעשר דקות אינטנסיביות כותבת שני עמודים עמוסים ומדויקים. אנחת רווחה קלה יוצאת לך כשאת עושה "Send" ומעבירה את המורכבות הזו אל המטפל שמעברו השני של העולם הווירטואלי.

עוברים שלושה ימים, ולפי המוסכם את מוצאת בערב את המייל מהמטפל בתיבת הדואר הנכנס. את קוראת והרגשות מעורבים: במקומות מסוימים את מרגישה מובנת, ואפילו יותר מזה, כאילו מישהו הבין כאן יותר ממה שראית את מלכתחילה. אבל במקומות אחרים עולה שוב אותו תסכול מוכר ואפילו כעס, כשאת חשה גוון של ביקורת בדברים. את מחליטה לכתוב מייל שלם על התחושות שלך בתוך מערכת היחסים הזו עם המטפל, והפעם לעשות צעד אמיץ ולכתוב באמת את כל מה שאת מרגישה. זה ברור לך שעצם המעשה הזה הוא חשוב לך ושזו הפעם הראשונה שאת אומרת למישהו דברים בצורה כה ברורה!

הדוגמא הקטנה הזו ממחישה כמה מהאפשרויות והיתרונות של עבודה טיפולית דרך התכתבות במייל. על שניים מהיתרונות האלה אני רוצה להתעכב כרגע. בראש ובראשונה, ובעיני אחד הנושאים החשובים והרגישים ביותר בטיפול בכלל, הוא הנושא של החזרת האחריות על הטיפול למטופל. הרוב המכריע של המטופלים מגיעים לכל סוגי הטיפול עם מה שניתן לכנות פנטסיית המרפא. הכוונה היא לכמיהה והתקווה, הבלתי מציאותית, שהמטפל/ת מחזיקים בחיקם את הכוח והיכולת לראות, להבין ולרפא אותנו מכל קשיינו ומכאובנו. אפשר לומר שחלק מרכזי בעבודתו של כל מטפל טוב הוא לפרק את הפנטסיה הזו, באופן ובקצב המתאימים למטופל. הפרוק הזה הוא לרוב כואב ומעורר התנגדות גדולה, אבל רק אדם שמסכים לבסוף להתאבל על אובדן האמונה בסמכות חיצונית מנחמת, יוכל באמת לצמוח כאינדיבידואל בעל כוחות מקוריים משל עצמו. למטופלת הדמיונית שתיארנו למעלה ניתנת ההזדמנות לעבור את התהליך הזה באופן אינטנסיבי יותר, בגלל צורת העבודה של ההתכתבות. היא צריכה לקחת את הזמן ולארגן את עצמה, מגלה ללא עזרה חיצונית ישירה את האפשרות לתהליך פנימי של מודעות וגילוי ועושה צעד משמעותי בתוך מערכת היחסים עם המטפל, מיוזמתה.

אילו היינו נכנסים עמוק יותר לתוך נפשה, סביר שהיינו פוגשים תהליך פנימי מורכב שהוביל אותה ללקיחת היוזמה בקשר. יתכן למשל שבשלב מוקדם יותר היא חוותה תסכול וכעס על היותו של המטפל רחוק, לא נגיש, מקפיד על זמני משלוח המיילים כפי שנקבע מראש וכיוצא בזה. תחושות כאלה לא רק שאינן בעייתיות – הן עשויות להיות המנוף העיקרי של הטיפול. עם יותר או פחות עזרה מצד המטפל, היא עשויה להצליח לנסח את התחושות האלה על הכתב ולהפוך אותן לחלק מהדיאלוג של הקשר. דיאלוג שעשוי לחשוף את התחושות העמוקות של נטישה, למשל, שייתכן ועומדות בבסיס הכעס והתסכול, אבל לא קיבלו מקום מודע עד היום. אז מוזר ככל שיהיה, מסתבר שדרך המייל יכולה להיווצר מערכת יחסים משמעותית, עמוקה ורצינית.

ואולי זה בעצם לא כל-כך מוזר! הרי המילה הכתובה היא אחת הדרכים העתיקות, העמוקות והמפותחות ביותר שעומדות לנו ככלי ביטוי אנושי בכל הדורות. תחשבו לרגע על סופרת היושבת ימים, שבועות, חודשים ושנים מול דף הנייר (או מסך המחשב), מתבוננת פנימה, נתקעת, כועסת, מתוסכלת, פורצת, זורמת ומצליחה בסופו של דבר לרקום יצירה המבטאת באופן העמוק ביותר חלקים מעצמה. למעשה רובנו נסכים שביטוי כזה לא נופל בעומקו ומשמעותו משיחה רצינית פנים אל פנים. אז נכון, לא כולנו סופרים או משוררים, אבל עם מעט תרגול כולנו יכולים ללמוד לבטא את עצמנו דרך כתיבה באופן משמעותי ועמוק, גם אם אין בזה שום כוונה אמנותית.

יתרון שני משמעותי שיש לטיפול במייל להציע קשור בעניין החשיפה האישית. היכולת להיחשף, לספר ולתאר חלקים כמוסים, מאיימים או מביכים בתוכנו, היא אחת היכולות הבסיסיות שמאפשרות לטיפול לעבוד. במידה מסוימת יש לעצם החשיפה כוח טיפולי – היא משחררת מטענים שנצברו זמן רב; מאווררת

סודות שצברו מבוכה ובושה; מגדילה את האמון בהיותי מקובל כפי שאני ועוזרת להצפה של תכנים לא מודעים למודע. מסתבר, וזה דווקא לא כל-כך מפתיע, שלאנשים רבים קל יותר להיחשף בכתב מאשר בעלפה, פנים אל פנים. אני לא מנסה להקטין את החשיבות של האומץ והיכולת להיחשף בקשר פנים אל פנים. זוהי יכולת בסיסית ליצירה של כל יחסים אינטימיים שהם. אבל אפשרות החשיפה המוגברת (בדרך כלל) שקיימת בכתיבה, עשויה גם לקדם את האפשרות לעשות זאת פנים אל פנים וגם לאפשר עיבוד של תכנים, אשר אולי לא היו עולים ונחשפים כלל ללא האפשרות המיוחדת הזו.

שני היתרונות המשמעותיים הללו של הטיפול במייל הם גם חלק ממקור הקשיים שהוא מעורר: היכולת לחשיפה מוגברת היא כמובן גם מפחידה! הרי מצד אחד אנחנו משתוקקים להיחשף ולהתקבל כפי שאנחנו, על כל סודותינו האפלים, אבל מצד שני זה גם אחד הפחדים הכי עמוקים שלנו – הפחד שאם "באמת" יידעו מי אנחנו, אף אחד לא יוכל לאהוב אותנו. ובדומה לזה, הכמיהה לצמוח ולהפוך לאינדיבידואל עצמאי נתקלת בחלקים עמוקים שלנו הצמאים לתלות ומשתוקקים לדמויות סמכות, שיסירו מאיתנו את הצורך להתבגר ולפגוש את המציאות מתוך עצמנו.

אז אם שוב נדמיין את עצמנו יושבים למול המחשב ומנסים לנסח את עצמנו כחלק מתהליך הטיפול, נוכל להרגיש אולי גם את האפשרות וההזדמנות הקיימת פה, אבל גם את הקושי והמעצורים. מצד שני, תהליך אמיתי של טיפול הוא תמיד קונפליקטואלי ולא פשוט, אז אולי ההבדל הוא לא כה גדול?

מה בנפשנו

קישורים

מאמרים

ענן תגים