התמודדויות בגיל השלישי

הגיל השלישי, השליש האחרון בחיים שלנו כבני אדם, מביא עמו קשת רחבה של התמודדויות, שינויים ואפשרויות בכל התחומים החשובים של החיים: הבריאות, הזוגיות, העבודה המשפחה והקהילה. ונדמה שבכולם יש מפגש מעניין בין המתרחש במציאות ובין האופן שבו אדם מתמודד עם הסיטואציות הנקרות על דרכו. היום יותר מתמיד על החברה שלנו ללמוד להתמודד ולתת מענה לבני הגיל הזה, שחלקם באולוסיה הולך וגדל. אבל למעשה לא מדובר על קבוצה אחת, אלא על מספר קבוצות גילאים. רשמית נהוג לקטלג את הגיל השלישי כמתחיל בגיל הפרישה ונמשך עד תום החיים, אך האמנם עולמם של בני ה-67, או 62 זהה לעולמם של בני ה-+90?

מבט מעמיק יותר מחלק, כאמור, את בני הגיל השלישי לכמה קבוצות:

הראשונה, בני ה- 60-75. לקבוצה זו משתייכים אנשים בריאים על פי רוב, עצמאיים, פעילים ובעלי סדר יום עמוס למדי. ניתן לראות שהתהליך שמעסיק רבים מבני קבוצה זו הוא היציאה לגמלאות. חלקם לא מעונינים לפרוש, חלקם לא יכולים לחכות כבר. אצל אחרים עולות תהיות רבות לגבי העיתוי ורבים רבים מצויים בתהליך ההסתגלות לסטטוס החדש. יציאה לגמלאות מזמנת הנאות רבות בבילוי עם הנכדים, בחוגי העשרה, בטיולים בארץ ובחו"ל ועוד, אך מצד שני היא גם מזמנת התמודדויות מורכבות. לעיתים יש צורך להסתגל מחדש לבן הזוג, לאחר שנים של השקעה בגידול הילדים ובטיפוח הקריירה. ליווי הילדים בגידול הנכדים עשוי לזמן קונפליקטים שונים; התרופפות הקשרים עם עמיתים למקום העבודה, ששימשו כחברים ומקור תמיכה, יכולה ליצור תחושת בדידות; והיציאה ממעגל העבודה מעלה שאלות הנוגעות לערך עצמי ומשמעות החיים.  ובכלל ההיערכות לסדר יום חדש מעוררת דיאלוגים של חשבון נפש.

במקביל מתרחשים גם תהליכים נוספים, שהמרכזי שבהם הוא ההתמודדות עם ענייני בריאות ותפקודי הגוף, שתופסים מקום הולך וגדל. בגילאים הללו בד"כ מתחילה לראשונה ההתמודדות עם מצבים גופניים מורכבים, ואלה מזמנים הן קשיים בריאותיים-יומיומיים והן קשיים רגשיים.

הקשיים יכולים להופיע גם אצל אלה שנאלצים לחוות מצבים גופניים לא נעימים, אבל גם אצל מלוויהם הקרובים. בעצם ניתן כבר להבחין כאן במאפיין העיקרי של הגיל השלישי: הרבה הרבה שינויים בכל מישורי החיים. השינויים הללו מזמנים מחד חוויות ורגשות חיוביים, אבל מאידך גם מעוררים חרדה ולחץ, המצריכים משאבים בכדי שאדם יוכל להתמודד בהצלחה ולהמשיך ליהנות מחייו.

קבוצת הגיל השניה, בני 75-85: חברי קבוצה זו מתחילים להרגיש ביתר שאת את כובד משקלם של תהליכים שהחלו עוד קודם לכן. ההתמודדות הראשונה במעלה אליה נדרשים בתקופה זו היא בתחום הבריאות. בדרך כלל אצל גברים מתחילה מוקדם יותר מנשים ירידה ניכרת בתפקודי הגוף והקוגניציה, הופעה של מחלות מורכבות ופגיעה בעצמאות האישית. מצב זה משפיע כמובן על מצבו הנפשי של החולה עצמו, אבל גם על בן/בת הזוג אשר נדרשים לטפל וללוות, באופן שמצריך לעיתים כוחות אדירים. מה גם שהפרטנר עצמו אינו נעשה צעיר עם השנים ויש לו התמודדויות מורכבות משל עצמו. פעמים רבות, דווקא החולים עצמם זוכים לתשומת לב, וספק התמיכה העיקרי, בן/בת הזוג, נשכח או שוכח את עצמו בלהט הטיפול בחולה.

סביב הגילאים הללו הופך להיות דומיננטי יותר ויותר העיסוק במוות ובליווי של יקירים לדרכם האחרונה. נדמה שלעולם תקצר היריעה מלהתייחס למורכבותו של נושא זה, אך אבליט כאן טיפה אחת באוקיינוס של תחום האובדן והשכול. רבים מתייחסים לכך שאמנם יקיריהם הלכו לעולמם אך הם חיים בתחושה שאותם יקירים ממשיכים להיות חלק משמעותי מחייהם. פעמים רבות ניתן לראות שהקונפליקטים שהתקיימוו כאשר שני בני הזוג היו בחיים, ממשיכים להתקיים גם כאשר אחד מבני הזוג נפטר. נראה שעבודה על מערכות היחסים גם עם הנפטרים הינה במידה מסוימת חלק מתהליך האבל. בקישור הבא, ניתן לקרוא מידע נוסף על טיפול נפשי למבוגרים.

השינויים הרבים שצוינו משפיעים גם על מעגלי התמיכה החברתית. מצד אחד חברים נפטרים ואחרים עוברים לבתי אבות או להתגורר בסמוך לילדיהם, ומצד שני ישנם קשישים שמצליחים לטפח מעגלי חברה וקשרים בינאישיים, שמהווים להם מקור לתמיכה והנאה. בשנים האחרונות מתברר, כי השימוש הגדל והולך באינטרנט בקרב בני הגיל השלישי, מאפשר להם להיות בקשר עם קרובים, ילדים ונכדים ובמקביל גם מאפשר להם  להשתייך לקהילות שונות ומעגלים חברתיים ולתרום מכישוריהם ומזמנם.

קבוצת הגיל השלישית, בני 85 ומעלה: בזכות ההתקדמויות הרפואיות ותוחלת החיים הגדלה רואים יותר ויותר קשישים בטווח הגילאים הזה, ושיעורם באוכלוסיה הולך וגדל באחוזים ניכרים. על פי רוב, אצל חברי קבוצת הגיל הזו ההיבט הבריאותי תופס מקום נרחב יותר ויותר. מידת העצמאות והניידות שלהם מוגבלת והפגיעות שלהם למחלות ושינויים פיסיולוגיים הינה רבה. גם העצמאיים שמביניהם נזקקים בסיוע במטלות יומיומיות כמו קניות ובישול ונראה שהם עסוקים רבות בנושאים של תלות, תמיכה והישענות.

נראה שאת מקור החוזק של העצמאיים מביניהם לא ניתן לקנות בכסף, והוא הניסיון. השנים והתהליכים שהם עברו לימדו אותם יותר מכל על עצמם, ונראה שהם מביטים על העתיד שלפניהם במידה מסוימת של ביטחון. כמובן, ששינויים בגיל הזה, כמו בכל גיל, מעוררים חרדה, אך התחושה היא שאצל חברי קבוצה זו, זה אחרת. לא נדיר לגלות שניכרת אצלם תחושה של השלמה ומידה של שביעות רצון עם הגיל. אמנם הם פעמים רבות יושבים בביתם או בבית האבות, אך הם גם זוכים לראות את הנכדים מבקרים עם תינוקות זעירים על הידיים. מאידך, בקרב קבוצה זו מצויים שיעורים גבוהים של קשישים סיעודיים ותשושים הנאבקים לסיים את חייהם בצורה מכובדת, כשלצידם בני משפחתם שמנסים לאפשר זאת. פעמים רבות זו נראית כדרך ארוכה וקשה ומייסרת, הן עבור הקשישים עצמם והן עבור בני משפחתם. אמנם התהליך שעוברים הילדים בו הם מנסים כל אשר שביכולתם הינו קשה למדי, אך הוא גם מאפשר תחילתו של תהליך של פרידה. תהליך כה מורכב שאני מוצא את עצמי מתקשה להתייחס אליו במשפטים בודדים.

לסיכום, נראה שכל הפרק של הגיל השלישי, השליש האחרון של החיים, הוא מעין רכבת מהירה של שינויים, הן לקשישים עצמם והן לבני משפחתם. רכבת זו מזמנת התמודדויות קשות ומורכבות לכל הנוגעים בדבר, אך גם מעלה היבטים חיוביים ומתגמלים. נדמה ששם המשחק הוא מציאת האיזון בין הקצוות, שהתנועה ביניהם עשויה להיות חוויה מטלטלת. מהי הדרך למציאת האיזון? נדמה שזו השאלה הגדולה, אך נראה שאדם שנאלץ להשתמש במשאביו בכדי להתמודד או ללוות ולתמוך, יצטרך בשלב מסוים למצוא את הדרכים למלא את משאביו בחזרה.  אחת הדרכים להתמודד בתוך המורכבות הזו היא להעזר בתהליכים של ליווי וטיפול רגשי. בשנים האחרונות נצבר ידע רב בתחום הטיפול הנפשי למבוגרים וקשישים, ויש הוכחות רבות לכך שטיפול כזה הוא משמעותי ויעיל במקרים רבים. מטפלים רבים מופתעים לגלות עד כמה השינוי והריפוי אפשריים בעבודה עם בני הגיל השלישי. אחד המחסומים לקבלת טיפול כזה הוא גורם הניידות. הזכרתי כבר קודם לכן את התפקיד החיובי שיש לרשת האינטרנט בעולמם של מבוגרים רבים – וכאן יש יתרון נוסף: האפשרות לקבל תמיכה וטיפול דרך הרשת. אתר ופרוייקט "בנפשי" שם לעצמו למטרה לקדם את האפשרות להביא את הטיפול והתמיכה הנפשיים למבוגרים ולקשישים, מתוך ההבנה מצד אחד לקשיי הניידות, וההסתמכות מצד שני על המיומנות שמגלים מבוגרים רבים בשימוש במחשב ובאינטרנט.

טיפול וייעוץ ברשת – למה זה כדאי?

טיפול דרך האינטרנט, זה אפשרי, זה רציני, זה עובד

שאלות כאלה ודומות להן מעלים רבים אשר נתקלים לראשונה באפשרות החדשה יחסית של טיפול דרך הרשת. התשובות לשאלות האלה הן היום כבר ברורות: כן זה אפשרי! כן זה עובד, לפעמים ביעילות מפתיעה. יש כמובן גם חסרונות, כמו העדר קשר העין הישיר, אבל יש גם יתרונות מיוחדים, אשר יוצרים הזדמנויות חדשות. אז מה הם היתרונות העיקריים של טיפול וייעוץ דרך הרשת?

להשתחרר מעכבות
לטיפול ברשת ישנם מספר יתרונות מהותיים. למשל, אחת התופעות המוכרות לאנשי טיפול, העובדים במדיה האינטרנטית מכונה "הסרת העכבה". האנונימיות של המדיה מציעה אפשרות לאנשים רבים להיחשף באופן עמוק ומהיר פי כמה מאשר בפגישות פנים אל פנים. האנונימיות חוברת לתחושת הביטחון, הנובעת מכך שהמטופל יושב בביתו המוכר ונהנה מתחושות של הגנה ושליטה, ושניהן תורמות לאפשרות לצלול בקלות ובזריזות יחסית אל תוך תהליך עמוק ומשמעותי. לא אחת קורה שבטיפול אינטרנטי מצליחים המטופלים (או הנועצים) לגעת ולטפל בנושאים שהתקשו לגעת בהם בטיפול פנים אל פנים. יתרון חשוב נוסף הוא אפשרות התיעוד. גם המטופל וגם המטפל יכולים לשמור לעצמם את כל תהליך ההתכתבות, דבר המאפשר לחזור אל ארועים ותובנות שהתרחשו במהלך הדרך, ובכך לא לאפשר להן להתמוסס; התיעוד גם מאפשר יצירה של מבט כולל ופרספקטיבה על התהליך כולו, דבר שבפני עצמו עשוי להאיר עיניים ולספק תובנות רבות.

טיפול וייעוץ ברשת

נגישות גבוהה ועלות שפויה
וישנם גם יתרונות במישור המעשי או ה"טכני". טיפול דרך הרשת הוא בדרך כלל זול בהרבה, עד כדי חצי מהמחיר הממוצע של טיפול רגיל; וכמובן שהוא הרבה יותר נגיש ומבטל כל בעיה של מרחק, נסיעה וחניה. בזמנים כמו שלנו, שבהם אנשים רבים נמצאים במצוקה וחרדה, שנובעים בין היתר מהמשבר הכלכלי, יש ליתרון הזה חשיבות עצומה. דווקא היום נזקקים רבים תמיכה נפשית ומתקשים לקבל אותה בגלל העלויות הגבוהות שלה ובשל העדר זמן המתחייב מהגעה לטיפול.

איך זה עובד בפועל?
קיימים מספר דרכים לממש טיפול במדיה האינטרנטית.  אתר "בנפשי" למשל, מציע מגוון של סוגי טיפול וייעוץ בשני ערוצים: מייל או צ'אט. בטיפול במייל מתרחשת "תקשורת א-סינכרונית". כלומר, המטופל/ת כותב/ת מכתב והמטפל/ת עונה עליו לאחר זמן מה, בדרך כלל זמן שנקבע מראש. תוכן המכתבים ואופן העבודה נוצרים ונלמדים דרך התהליך עצמו; בדרך כלל לאחר מספר מיילים מגיעים לעומק וליעילות גבוהה בעבודה המשותפת. מעניין לציין, שלמרות העובדה שמדובר בהתכתבות, נוצרת מהר מאוד חוויה של קשר משמעותי ועמוק, ופעמים רבות גם מרתק. מטופלים רבים מדווחים על תהליכים משמעותיים מאוד שעברו דרך עבודה בהתכתבות ועל שינויים שחלו בחייהם בעקבות העבודה הזו – בין אם מדובר בפסיכותרפיה, ייעוץ להורים, אימון אישי או טיפול באמנות.

בעבודה דרך צ'אט מתרחשת "תקשורת סינכרונית", כלומר שיחת התכתבות ב- On-line, כמו שרובנו מכירים משיחות צ'אט בתחומים אחרים. אלא שהפעם השיחה היא בזמן נתון וקבוע מראש, כמו פגישה טיפולית רגילה. גם במקרה של הצ'אט נוצר בדרך כלל תהליך מאוד משמעותי ועמוק בזמן קצר יחסית, וגם כאן יש משמעות רבה ל"הסרת העכבה". כל מי שהתנסה בשיחות צ'אט בתחומים אחרים של החיים יודע שהחוויה יכולה להיות חזקה ומרגשת, וכך גם במקרה הזה. אלא שכאן בצד השני יושבים מטפלת או מטפל מיומנים, אשר אמונים על תיעול התהליך לכיוון ייעוצי או טיפולי בונה.

לסיכום:
ובאמת, כדי לאפשר תהליכים נכונים ומעצימים וכדי להתמודד היטב עם הקשיים והבעיות שמציג הטיפול ברשת, על המטפל/ת להיות מיומן בתחום. פרט להיותם אנשים מקצוע טובים בתחומים בהם הם עוסקים, עליהם גם להבין לעומק את התהליכים של עבודה ברשת ולהיות מיומנים בהם. כיום אין עדיין בארץ לימודים פורמאליים של התחום (שקיימים זה מכבר בארצות אחרות). לכן בצוות של אתר "בנפשי", הכולל אנשי מקצוע מתחומי הפסיכותרפיה, ייעוץ הורי, טיפול קצר מועד, טיפול באמנות ואימון אישי, נוצרה קבוצת למידה אשר משתלמת, חוקרת ומיישמת את הכיוון החדש הזה, אשר הולך ותופס מקום משמעותי בעולם הטיפול הנפשי והייעוץ גם בארץ.

צוות המטפלים של בנפשי להתחיל טיפול בנפשי - המרכז לתהליכי טיפול וייעוץ ברשת

על ניהול רגשות קשים

מאת: יעל לי

המחשב קם בצלם מוחו הרציונלי של האדם.  הוא מבוסס על רדוקציה של תפיסת שורה תחתונה: "כן  או לא", אנחנו שואלים ופוסקים. אחת ואפס. נכון ולא נכון. ואכן, חלקים שלמים מן העולם שלנו ניתנים להתמודדות בדרך רדוקטיבית זו: האם זה הזמן לחפש עבודה חדשה? האם להירשם לקורס במרכז הלמידה של מהות החיים? האם יוגה מתאימה לי? האם יש לי סבלנות עכשיו לשבת למדיטציה? האם יש לי סבלנות עכשיו לכל דבר חוץ מאשר לשבת למדיטציה? כמעט כל שאלה של "האם" היא שאלה שאנחנו עונים עליה ב"כן" או ב"לא". אלא שאליה וקוץ בה: גם במצבים מורכבים יותר, עולמנו הפנימי לא פעם מצטמצם לשחור ולבן, והאפורים באמצע הולכים לאיבוד. רבים מאתנו סובלים מתפיסה  דיכוטומית שכזו, חשיבה רדוקציונית של אחת ואפס –  חשיבה "מחשבית". קם הגולם על יוצרו. יצרנו מחשב שמדבר "מחשבית" וגם מעבד "מחשבית" ויש יגידו אפילו חושב "מחשבית", ומן ה"מחשבית" הזו התרומם עולם עשיר, עמוס לכאורה גוונים. אך בסופו של דבר מרושת בצמתים של "אחת" ו"אפס". כאילו עושר, כאילו מגוון, כאילו ריבוי אפשרויות בחירה.

ובתוך עושר וירטואלי זה, החלנו על המחשב את חשיבת התיקיות שלנו. זו לא המצאה חדשה. הבודהה, בבואו ללמד את נזיריו, חילק את עיקרי תורתו לקטגוריות, כדי להקל עליהם להבין ולזכור אותה: ארבע אמיתות בסיסיות, דרך של שמונה צעדים להארה, שלושה מצבי תודעה וכיו"ב. בפסיכולוגיה המודרנית קוראים לאופן החשיבה המארגן בתיקיות "סכימטיזציה", ארגון בתוך סכימות. החשיבה שלנו עסוקה ללא הרף בארגון של העולם, או לפחות בארגון התפיסה שלנו אותו. תינוק שקורא לכלב שהוא פוגש ברחוב "לאקי", מבלבל קטגוריה (או תיקיה) עם פרט שלה. במהרה ילמד לחלק את העולם ל"שלי" ו"לא שלי", ובהמשך ל"של המשפחה שלי" ו"טוב", ל"מתאים לי" ו"לא מתאים לי", ובמחוזותינו גם כמובן ל"אנחנו" ו"הם". באותו אופן, עם ההתפתחות שלנו,  אנחנו מארגנים את העולם גם בחלוקות מורכבות יותר, כמו: "מוצלח" (המכילה מימדים שונים של הגדרת הצלחה) "נכון" (קטגוריה המכילה גישות כאלה ואחרות לחינוך.

חרב פיפיות?

חשיבה בקטגוריות, אם כן, היא טבעית לנו. והנחלנו אותה גם למחשב. במונחים הסטוריים של הולדת המחשב, זה היה נח, פונקציונלי. אך האם בניית העולם המחשבי בצלם חשיבתנו הוא צעד שמקל עלינו, או שהוא מתגלה כחרב פיפיות?

היום, לא אנחנו בוראים את המחשב כל יום מחדש. הוא בורא אותנו. הוא משפיע השפעה מכרעת לא רק על האופן בו אנחנו מתנהלים בעולם (ואיך עולמנו מתמוטט כאשר המחשב בתיקון, לדוגמא), אלא גם על האופן בו אנחנו תופסים וחווים את העולם, וחיים בו מנטלית, קוגניטיבית, רוחנית  ורגשית.

האם "מחשבית" ישימה לכל תחומי חיינו? גם לאזורים אחרים בחיינו? יכולים לחול גם על העולם הרגשי שלנו?

העולם הרגשי שלנו גם הוא הפך "מחשבי": משפטים כמו "זה כעס לא לגיטימי", "אבל זו קנאה לא מוצדקת" נשמעים תדיר במשרדי הפסיכולוגים. "אני לא יודעת מה לעשות עם הטינה שלי, כבר אבד עליה הכלח אבל אני לא מצליחה להעלים אותה", "נמאס לי להסתובב עם הרגשות האלה והפגיעות האלה מההסטוריה הרחוקה שלי, די",  –  אלו ביטויים שגורים ומוכרים. מוכרים עד כאב. לא פעם אנחנו מסתובבים עם בטן מלאה ברגשות, שאין להם רשות להתקיים, וודאי שלא לבוא לידי ביטוי.

הייתי רוצה לתהות על ישימות החלוקה לתיקיות על כל הרבדים של עולמנו. ואולי לא רק לתהות, אלא גם לטעון כי קיים הבדל יסודי בין עולם הרגש לעולם השכלי – הבדל שהטבע יצר. מקורו של ההבדל הזה בטבעם של עולמות הלו: הרגש, בניגוד לשכל, אינו מתקיים (כך אנו למדים יותר ויותר) בהמיספירה השמאלית של המח. אותו חלק של המח שהוא בינארי או…לינארי. ההמיספירה הימנית, זירת ההתרחשות של הרגשות, אינה שועה לחוקי ההגיון. שם המשחק שונה בתכלית: דבר והיפוכו יכולים להתקיים בעת ובעונה אחת; רגשות סותרים יכולים לדור יחד ולהתקיים במקביל; רגשות יכולים להתחלף ומהר, בלי כל סיבה נראית לעין או מובנת או רציונלית;  הרגש, במלים אחרות, אינו מאורגן בתיקיות. בטבעו של  הרגש לא קיימת תיקיה של "רגש לגיטימי", או תיקיה של "רגש מכוער", או של "רגש ילדותי" או "רגש  פרודוקטיבי". הרגשות כולם מצויים בתיקיה אחת, של "רגש". כך אני חווה את הדברים, כך אני מרגישה לגבי ענין זה או אחר. אני יכולה לבחור מה לעשות לגבי משהו שאני מרגישה כלפיו כך או אחרת, אך אינני יכולה לבחור להרגיש כך או אחרת. אני יכולה לבחור לעשות דרמה מהרגש, או לא, אך לא לבחור את עצם קיומו, התרחשותו במרחב הפסיכולוגי שלי.

כך בטבע. אלא שרבים מאתנו מנסים להערים על הטבע, ולהחיל את ה"מחשבית" ועקרונותיה, על עולם הרגשות. אנחנו עושים את זה כמו שהשכל מכיר, דרך פיתוח של שיטת תיוק: אנחנו מפתחים לעצמנו תוכנת ניהול רגשות. מדוע?

כמו כל המתרחש בהמיספירה הימנית של מוחנו, גם הרגשות חיים בערבוביה. אלא שלא פעם ערבוביה זו היא מהומה של ממש, כאוס, המון דברים שקורים בבת אחת, באופן לא מאורגן. כאשר זה קורה אנחנו חווים הצפה, אולי בהלה.  "מה קורה לי?", אני שואלת, "אני לא מבינה". כשקורים דברים שאיננו מבינים, בעולמנו המערבי הנשלט על ידי ההמיספירה השמאלית, אנחנו – שחיים על פי ההבנה שלנו ומעלים את ההגיון על כס רם – נבהלים. יצרנו שיטות פסיכולוגיות שלמות שמושתתות על הצורך להבין. כמה אנשים אנחנו מכירים, שכבר מכירים ומבינים את הכל, ויש להם מודעות רבה, אבל שום דבר בחייהם לא משתנה? היתכן שלא ההבנה היא המכרעת בחיינו? היתכן שלא היא מנהלת את המשחק?

בדרך כלל מתחת לנטיה לארגן נמצא פחד. פחד מלהרגיש רגשות קשים, לא פופולאריים, שליקרים לנו קשה אתם, שאין לנו מה לעשות אתם. באין לרגשות האלה לגיטימיות בעולמנו הפנימי, אנחנו דוחקים אותם אל תוך תיקיה של "רגשות מאוחסנים מתחת לפני השטח", אלא שהעובדה שהם מאוחסנים בבונקר, אינה מונעת מהם לעשות שמות בחיינו ולהשפיע עלינו השפעה עצומה, לא פעם חבלנית.

אך הבעיה היא אמיתית: איך ניישב את טבענו האמיתי, עם הצורך האמיתי לא פחות לנהל חברה תקינה, להתגייס למען המטרות שלנו, לחיות בחברה?

על ידי זניחת הרעיון המופרך של תכנת ניהול רגשות, ובמקומה אימוץ של תכנת ניהול התנהגות, ובכלל זה מעשים (החל מן הקטנים ביותר, כמו חיוך מסוים) או דיבורים. אני יכולה לקטלג התנהגויות בתיקיות "התנהגות הולמת", או "התנהגות מופרעת", או "התנהגות ילדותית" או "התנהגות בוגרת". ניהול ההתנהגות הוא לא רק אפשרי. הוא גם חיוני. כדי לכבד את עצמנו אנחנו חייבים לבחור איך להגיב למה ומתי.

וכדי לכבד את עצמנו, אין לנו ברירה אלא לכלול את כל הרגשות בתיקיה אחת:רגש לגיטימי. כל רגש. כמות שהוא. בדיוק כמות שהוא. לעתים יש רגש נאור או מופלא או אלטרואיסטי, ולעתים רגש קטנוני וקנאי ושונא.

"כמות שהוא" פרושו שלא לדחוק אותו לתיקיה לא קיימת ("רגש שאבד עליו הכלח", "לא רלואנטי", "אסור", "מגונה", "לא יעיל" הן כמה דוגמאות שכולנו מכירים). פרושו להשלים עם הטבע שלנו. אך זה גם אומר יותר מכך: להשלים עם הטבע בדיוק כמות שהוא. מבלי להעצים אותו או להפוך אותו למה שהוא אינו. לא פעם אנחנו מייצרים דרמה, או מלודרמה, מרגש של פגיעה שמתעוררת בנו. אלא שאם נעמיק נגלה שלא פעם הדרמה שלנו מקורה בהיעדר הלגיטימיות הפנימית שאנחנו נותנים לפגיעה. אם אודה שנפגעתי ממשהו, שהושפלתי או נעלבתי, אינני צריכה לנפח את הסיפור ולהעצים את הרגש הזה. איני צריכה לסחוב אתי את הסיפור במשך ימים ולספר אותו לכל מי שמוכן לשמוע. איני צריכה להשתמש בו כדי לקבל סימפטיה, הבנה, חיבה או פיצוי. אני יכולה להרגיש את הכאב ואת העלבון, כמו שהוא, עד שבאופן טבעי הוא ייחלש ויפנה את מקומו למשהו אחר. זה יכול להיות כעס, וגם זה, בתורו, יורגש עד שידעך.

כי בניגוד להתנהגויות, מטבען של רגשות שאין להם קיום או מעמד סופי או בלתי הפיך, או תוצאות שגוררות השלכות על חיינו. הם באים, וכמו שבאו הם גם הולכים. לעתים זה לוקח שניות ולעתים ימים ארוכים, אבל אם ניתן להם מקום ונחווה אותם בדיוק באופן האותנטי שבו הם מציגים את עצמם בפנינו, הם יציפו אותנו כמו גל, ובדיוק כמו גל ידעכו ויניחו לנו לנפשנו. גם אם יתעוררו שוב, הגל עולה וכאשר הוא ממצה את עצמו, הוא גווע מאליו.

יש צורך, אם כן, בתיקון ההצהרה הגורפת שהצהרתי קודם בדבר היות רק תיקיה אחת לרגשות. בעצם, יש מקום לפחות לשתיים: רגש שקיים כרגע, ורגש שהיה ו…פוף, עבר לעולם אחר.

ואז השאלה היא לא אם הרגש לגיטימי, אלא אם יש רגשות שאינני מוכנה לשחרר? האם אני יכולה לזהות את ההתנגדות שלי לאפשר לכפתור ה-delete להילחץ? הוא נלחץ כאשר הוא בשל לכך, אך לי אין כל אפשרות להפעיל אותו. השליטה על הכפתור איננה בידי. מה שכן בידינו זו האפשרות לתת לטבע לעשות את שלו: להסכים לתת לרגש להיות, מבלי לגנות אותו, מבלי לנסות (בלא הצלחה) לגרש אותו או לשלוח אותו לבונקר הפנימי שלנו. גם אם זה מבהיל או מפחיד או מאיים או מאד לא נעים. לתת לו להיות… עד שיעלם.

תקשורת זוגית

טיפול במייל – יש דבר כזה

טיפול במייל : יש דבר כזה / בועז שביט / ציור : אביה

 

דמיינו לכם את המצב הבא: את/ה יושב/ת מול המחשב, מנסה לאסוף ולנסח במילים את התחושות העמוקות והלא לגמרי מובנות שאיתן את מסתובבת בשבוע האחרון. זה אפילו לא לגמרי ברור למה התחושות האלה שייכות: האם אן קשורות לקשיים שעלו בזוגיות בשבועות האחרונים? האם זה קשור לפחדים בתחום העבודה שעוברים עלי בזמן האחרון? ואולי בכלל זו הלוויה שהלכתי אליה לפני יומיים? תוך כדי הניסיון לכתוב עולה קושי ותסכול – זה לא ממש פשוט להעלות את כל זה על הכתב! את כותבת כמה שורות, שלא מרגישות לך מדויקות, עושה " "Save ומחליטה ללכת לישון. את נשכבת במיטה, דמדומי השינה אוחזים בך, ואז בווום!!! זה מגיע אלייך: זה הכול מתקשר לפחד עמוק מאבדן!

גם הזוגיות, גם העבודה, וכמובן הלוויה שמקשרת את כל זה. את קמה מהמיטה, מתיישבת שוב מול המחשב, ובעשר דקות אינטנסיביות כותבת שני עמודים עמוסים ומדויקים. אנחת רווחה קלה יוצאת לך כשאת עושה "Send" ומעבירה את המורכבות הזו אל המטפל שמעברו השני של העולם הווירטואלי.

עוברים שלושה ימים, ולפי המוסכם את מוצאת בערב את המייל מהמטפל בתיבת הדואר הנכנס. את קוראת והרגשות מעורבים: במקומות מסוימים את מרגישה מובנת, ואפילו יותר מזה, כאילו מישהו הבין כאן יותר ממה שראית את מלכתחילה. אבל במקומות אחרים עולה שוב אותו תסכול מוכר ואפילו כעס, כשאת חשה גוון של ביקורת בדברים. את מחליטה לכתוב מייל שלם על התחושות שלך בתוך מערכת היחסים הזו עם המטפל, והפעם לעשות צעד אמיץ ולכתוב באמת את כל מה שאת מרגישה. זה ברור לך שעצם המעשה הזה הוא חשוב לך ושזו הפעם הראשונה שאת אומרת למישהו דברים בצורה כה ברורה!

הדוגמא הקטנה הזו ממחישה כמה מהאפשרויות והיתרונות של עבודה טיפולית דרך התכתבות במייל. על שניים מהיתרונות האלה אני רוצה להתעכב כרגע. בראש ובראשונה, ובעיני אחד הנושאים החשובים והרגישים ביותר בטיפול בכלל, הוא הנושא של החזרת האחריות על הטיפול למטופל. הרוב המכריע של המטופלים מגיעים לכל סוגי הטיפול עם מה שניתן לכנות פנטסיית המרפא. הכוונה היא לכמיהה והתקווה, הבלתי מציאותית, שהמטפל/ת מחזיקים בחיקם את הכוח והיכולת לראות, להבין ולרפא אותנו מכל קשיינו ומכאובנו. אפשר לומר שחלק מרכזי בעבודתו של כל מטפל טוב הוא לפרק את הפנטסיה הזו, באופן ובקצב המתאימים למטופל. הפרוק הזה הוא לרוב כואב ומעורר התנגדות גדולה, אבל רק אדם שמסכים לבסוף להתאבל על אובדן האמונה בסמכות חיצונית מנחמת, יוכל באמת לצמוח כאינדיבידואל בעל כוחות מקוריים משל עצמו. למטופלת הדמיונית שתיארנו למעלה ניתנת ההזדמנות לעבור את התהליך הזה באופן אינטנסיבי יותר, בגלל צורת העבודה של ההתכתבות. היא צריכה לקחת את הזמן ולארגן את עצמה, מגלה ללא עזרה חיצונית ישירה את האפשרות לתהליך פנימי של מודעות וגילוי ועושה צעד משמעותי בתוך מערכת היחסים עם המטפל, מיוזמתה.

אילו היינו נכנסים עמוק יותר לתוך נפשה, סביר שהיינו פוגשים תהליך פנימי מורכב שהוביל אותה ללקיחת היוזמה בקשר. יתכן למשל שבשלב מוקדם יותר היא חוותה תסכול וכעס על היותו של המטפל רחוק, לא נגיש, מקפיד על זמני משלוח המיילים כפי שנקבע מראש וכיוצא בזה. תחושות כאלה לא רק שאינן בעייתיות – הן עשויות להיות המנוף העיקרי של הטיפול. עם יותר או פחות עזרה מצד המטפל, היא עשויה להצליח לנסח את התחושות האלה על הכתב ולהפוך אותן לחלק מהדיאלוג של הקשר. דיאלוג שעשוי לחשוף את התחושות העמוקות של נטישה, למשל, שייתכן ועומדות בבסיס הכעס והתסכול, אבל לא קיבלו מקום מודע עד היום. אז מוזר ככל שיהיה, מסתבר שדרך המייל יכולה להיווצר מערכת יחסים משמעותית, עמוקה ורצינית.

ואולי זה בעצם לא כל-כך מוזר! הרי המילה הכתובה היא אחת הדרכים העתיקות, העמוקות והמפותחות ביותר שעומדות לנו ככלי ביטוי אנושי בכל הדורות. תחשבו לרגע על סופרת היושבת ימים, שבועות, חודשים ושנים מול דף הנייר (או מסך המחשב), מתבוננת פנימה, נתקעת, כועסת, מתוסכלת, פורצת, זורמת ומצליחה בסופו של דבר לרקום יצירה המבטאת באופן העמוק ביותר חלקים מעצמה. למעשה רובנו נסכים שביטוי כזה לא נופל בעומקו ומשמעותו משיחה רצינית פנים אל פנים. אז נכון, לא כולנו סופרים או משוררים, אבל עם מעט תרגול כולנו יכולים ללמוד לבטא את עצמנו דרך כתיבה באופן משמעותי ועמוק, גם אם אין בזה שום כוונה אמנותית.

יתרון שני משמעותי שיש לטיפול במייל להציע קשור בעניין החשיפה האישית. היכולת להיחשף, לספר ולתאר חלקים כמוסים, מאיימים או מביכים בתוכנו, היא אחת היכולות הבסיסיות שמאפשרות לטיפול לעבוד. במידה מסוימת יש לעצם החשיפה כוח טיפולי – היא משחררת מטענים שנצברו זמן רב; מאווררת

סודות שצברו מבוכה ובושה; מגדילה את האמון בהיותי מקובל כפי שאני ועוזרת להצפה של תכנים לא מודעים למודע. מסתבר, וזה דווקא לא כל-כך מפתיע, שלאנשים רבים קל יותר להיחשף בכתב מאשר בעלפה, פנים אל פנים. אני לא מנסה להקטין את החשיבות של האומץ והיכולת להיחשף בקשר פנים אל פנים. זוהי יכולת בסיסית ליצירה של כל יחסים אינטימיים שהם. אבל אפשרות החשיפה המוגברת (בדרך כלל) שקיימת בכתיבה, עשויה גם לקדם את האפשרות לעשות זאת פנים אל פנים וגם לאפשר עיבוד של תכנים, אשר אולי לא היו עולים ונחשפים כלל ללא האפשרות המיוחדת הזו.

שני היתרונות המשמעותיים הללו של הטיפול במייל הם גם חלק ממקור הקשיים שהוא מעורר: היכולת לחשיפה מוגברת היא כמובן גם מפחידה! הרי מצד אחד אנחנו משתוקקים להיחשף ולהתקבל כפי שאנחנו, על כל סודותינו האפלים, אבל מצד שני זה גם אחד הפחדים הכי עמוקים שלנו – הפחד שאם "באמת" יידעו מי אנחנו, אף אחד לא יוכל לאהוב אותנו. ובדומה לזה, הכמיהה לצמוח ולהפוך לאינדיבידואל עצמאי נתקלת בחלקים עמוקים שלנו הצמאים לתלות ומשתוקקים לדמויות סמכות, שיסירו מאיתנו את הצורך להתבגר ולפגוש את המציאות מתוך עצמנו.

אז אם שוב נדמיין את עצמנו יושבים למול המחשב ומנסים לנסח את עצמנו כחלק מתהליך הטיפול, נוכל להרגיש אולי גם את האפשרות וההזדמנות הקיימת פה, אבל גם את הקושי והמעצורים. מצד שני, תהליך אמיתי של טיפול הוא תמיד קונפליקטואלי ולא פשוט, אז אולי ההבדל הוא לא כה גדול?

מה בנפשנו

קישורים

מאמרים

ענן תגים