למי מתאים טיפול קוגניטיבי התנהגותי

בעת ההחלטה לפנות לטיפול פסיכולוגי, השאלה הראשונה שכדאי לשאול היא: "מה אני רוצה להשיג בטיפול". שאלה זו היא בעלת חשיבות רבה כיוון שניתן לחלק בהכללה גסה טיפולים פסיכולוגים לשני סוגים: טיפולים רחבים ומעמיקים וטיפולים ממוקדים בבעיה. טיפול דינאמי הוא הטיפול הידוע ביותר, בו המטפל והמטופל לא עוסקים בהכרח בנושא ספציפי וזמן הטיפול ממושך על מנת לאפשר שינוי מעמיק . המטופל יכול להביא לחדר כל נושא שיבחר, מטרת הטיפול אינה שינוי ספציפי אלא הפחתת סבל, תחושת חוסר משמעות ונושאים נוספים שמטרידים את האדם, הבנה טובה יותר של עצמו וחוויה רגשית שונה שתסייע לתקן דפוסים שונים הפוגעים בו ונוצרו בעקבות חוויות שעבר בחייו.

טיפול קוגניטיבי התנהגותי

בניגוד לטיפול דינאמי, טיפול CBT או בעברית – טיפול קוגניטיבי התנהגותי, הוא טיפול קצר וממוקד בבעיה ספציפית. טיפול CBT נועד להקנות למטופל כלים להתמודד עם קשיים שפוגעים באיכות חייו כיום ולאפשר לו להתנהל בדרך אחרת. הכלים שנרכשים הם שני מישורים: מחשבתי (קוגניטיבי) והתנהגותי.

בחלק הקוגניטיבי של הטיפול האדם לומד לזהות בעזרת המטפל דפוסי חשיבה שיוצרים או מחריפים את הבעיה שהוא סובל ממנה ולסגל דפוסי חשיבה אחרים, פחות קיצוניים ומוטים. ניקח לדוגמא אדם הסובל מדיכאון ומבקר עצמו באופן תדיר על פעולותיו ועל תכונות אישיות שלו. בחלק הקוגניטיבי של המחשבות הוא יבדוק יחד עם המטפל אם יש למחשבות אלו מטרה לדעתו (למשל "חשוב שאדע את האמת", "אם אכיר בטעויות שלי אוכל להיות טוב יותר"), כיצד הן משפיעות על מצב רוחו לרעה, ואיך אפשר לראות את המציאות ואת עצמו בדרך ריאלית יותר (למשל "לא הצלחתי להתקדם בפרוייקט בעבודה כפי שרציתי" בניגוד ל"אני כישלון מוחלט").

בחלק ההתנהגותי נבחנות התנהגויות שונות שהאדם עושה כדי להתמודד עם הבעיות המטרידות איתו, מאותרות התנהגויות שמחריפות את המצב והוא לומד איך להתנהג בדרך שתועיל לו. אדם עם חרדה חברתית למשל, עלול להימנע מפעילויות שונות מתוך מחשבה שהוא לא יצליח לתפקד וכתוצאה יהיה חשוף לביקורת ולעג שיפגעו בו קשות. בפועל, הימנעות זו מונעת ממנו לראות שאם היה מתפקד למרות החרדה, היא הייתה דועכת בהדרגה והוא היה מצליח לתפקד טוב מכפי שחשב.

שילוב הכלים מאפשר לסובלים ממגוון הפרעות וקשיים להתמודד עמן בצורה טובה יותר ולצמצם את השפעתן המזיקה על חייהם בתוך זמן קצר של מספר חודשים אם אין קשיים מורכבים יותר ברקע המחייבים התייחסות נפרדת.

למי טיפול CBT מתאים?

טיפול CBT  מתאים לאנשים המתמודדים עם בעיות ספציפיות. רשימה חלקית כוללת חרדה חברתית, התקפי חרדה, הפרעת חרדה כללית, OCD (הפרעה טורדנית כפייתית), חרדת בריאות (היפוכונדריה), דיכאון, פוסט טראומה, התקפי זעם ופחדים ספציפיים. בנוסף, טיפול זה מתאים לשינוי דפוסים המקשים על האדם כמו דחיינות או קושי באסרטיביות.

הטיפול מתאים למבוגרים ולילדים הנמצאים בשלב בו יש להם די הבנה ובגרות כדי לבצע עבודה לשינוי הקשיים עמם הם מתמודדים. כשהקושי הוא אצל ילדים צעירים יותר הטיפול הוא עם ההורים, כשהם מונחים כיצד לסייע לילדם.

CBT: טיפול קוגנטיבי – התנהגותי: להאמין בריפוי

במפגש הראשון של הכשרתי בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (לצורך הנוחות, בואו נכנה אותו מעתה CBT -סי בי טי), נוכחתי לדעת שהגישה הזאת תפורה בדיוק בשבילי. שהיא מתחברת למה שאני רוצה לעשות ולטפח במסגרת עבודתי הטיפולית ואף משקפת את תפיסתי באשר לבני אדם בכלל ואלו המגיעים אלי בפרט.

וזאת למה? ראשית, ב-CBT מאמינים באפשרות של שינוי לטובה בזמן קצר יחסית. בכך שהאדם, בהינתן רצון וכלים מתאימים, יכול לחולל שינוי גם במצבים קשים ומגבילים וזאת בלי לבלות 5 שנים בטיפול שמעלה סוגיות שונות אשר קשורות או לא קשורות לבעיה שמציקה לו. ולא מדובר רק באמונה, יש עובדות בשטח המתבטאות במחקרים רבים.

ב-CBT המטפל והמטופל עובדים כצוות. למעשה, המטפל מלמד את המטופל לטפל בעצמו! במהלך הפגישות שלהם, הוא מעביר למטופל ידע רב ועושה עמו את הצעדים הראשונים בהתמודדות עם הבעיות המציקות לו. בהמשך, המטופל מיישם את הידע בחייו הפרטיים ובמהלך הטיפול, שואב עידוד וידע נוסף על פי הצורך, מהמטפל שלו.

המטפל אינו ישות היודעת כל, אולי בעלת כוחות ואיכויות נעלות, אשר מרעיפה על המטופל השפעות מיטיבות שונות. ההבדל היחיד בינו לבין המטופל הוא הידע והניסיון שרכש. העבודה הטיפולית היא בגובה העיניים, כאשר הכלים שהמטפל מעביר למטופל מוסברים עד לרמת האופן שבו הם פועלים. כאמור, כלים אלו זכו לתמיכה מחקרית נרחבת ואינם רק בגדר תיאוריה שנועדה לסבר את האוזן. זהו עוד מאפיין של ה-CBT  שדיבר אלי: הכלים שניתנים למטופל אכן עובדים אם משתמשים בהם "על פי הוראות היצרן". CBT היא גישה שנקראת Evidence based כלמור מבוססת על ראיות מחקריות.

הגישה הטיפולית הזו נועדה לאנשים שמוכנים לחולל שינוי בחייהם ולהוכיח מוכנות זו הלכה למעשה ולא רק מן השפה אל החוץ. על כן נעשה בתחילת הטיפול וגם במהלכו ברור לגבי המטרות שכרגע חשוב למטופל לעבוד עליהן.

אך תחילה, הגדרות:

החלק הראשון של השם או ה-C מדבר על קוגניציה. הכוונה כאן היא לכל מה שאנחנו חושבים ומרגישים.

החלק השני הוא B או התנהגות והוא כל מה שאנחנו עושים, לא רק באמצעות הגוף, אלא גם במוחנו, כל אותם דברים שאנחנו מבצעים באופן גלוי או נסתר (מחשבתי) באופן רצוני. דוגמא לעשייה נסתרת כזאת יכולה להיות להגיד בלב משפט כלשהו בכל פעם שאנחנו חושבים מחשבה רעה כדי לבטל אותה. לעתים אמירות כאלה תופסות כל כך הרבה מזמן העירות של האדם עד שהן פוגעות באופן משמעותי באיכות החיים שלו.

ה-T הוא therapy או טיפול.

הנחת היסוד הראשונה של CBT היא שאירועים השונים שקורים לנו לא משפיעים עלינו באופן ישיר ומה שקובע את אופי התגובה שלנו לאירועים הוא הפרשנות שאנחנו מעניקים להם:

אירוע >>>> פרשנות >>>> תגובה

ולא

אירוע >>>> תגובה

כדי להמחיש עקרון זה, דמיינו מצב שבו מספר אנשים צופים בתאונה קלה המתרחשת בסמוך להם. הנהג נכנס לתוך עץ וגרם נזק למכוניתו. אחד מהצופים הוא עו"ד, במחשבתו הוא מדמיין את הנהג במאבקו המשפטי עם חברת הביטוח. הרגש שנראה אצלו הוא אולי סקרנות, עניין. הצופה השנייה היא רופאה שתוך שניות מעריכה את ההשלכות השונות שייתכנו לתאונה על בריאותו הפיזית והנפשית של הנהג. הרגשות שתרגיש יכולים להיות דאגה ומעט חרדה ויניעו אותה לגשת מייד למכונית הנפגעת ולנסות לברר את מצבו של הנהג, להגיש לו עזרה ולקרוא לשירותי ההצלה. הצופה השלישי הוא נהג לשעבר שלפני כשנה עבר תאונה קשה שבעקבותיה אינו מסוגל להיכנס למכונית בשל חרדה גבוהה שמתעוררת בו ותמונות בלתי נשלטות של התאונה שעולות במוחו. למראה התאונה המתרחשת יוצף אותו אדם בזיכרונות מאיימים וכואבים של התאונה שהוא עצמו עבר. הוא יחווה חרדה עזה וייתכן ויסתלק מהמקום כדי להרגיע את עצמו.

שלושת הצופים ראו את אותו אירוע עצמו אך החוויה שלהם שונה לגמרי וגם התגובה ההתנהגותית שלהם אחרת, כאילו לא היו באותו מקום ובאותו זמן.

כלומר, ב-CBT נהוג לחשוב שבכל אירוע שאנחנו חווים מעורב מרכיב של פרשנות אישית שאנחנו מעניקים לו ופרשנות זו תקבע איך נרגיש לגבי אותו אירוע ואיך נתנהג בתגובה אליו.

מתי ואיך נוצרת פרשנות זו?

הפרשנות שלנו לאירועים, תפיסת עולמנו ותפיסתנו העצמית היא תוצר של התנסויות שעברנו בעבר.

חישבו על תינוק בן יומו. מעבר לחוויות חושיות מסוימות שכבר מתוכנתות במוחו, הכל חדש לו. הוא אמור ללמוד להבין את העולם שבו הוא חי, למצוא הגיון בתוכו. הסביבה שלתוכה נולד תהיה מרכיב קריטי בהבנות שירכוש וההבנות הללו יצרו את הפרשנויות שיעניק לאירועים וחוויות שיחווה בעתיד.

מרבית הפרשנויות שלנו נוצרות בגיל צעיר מאוד. אנחנו מקבלים אותן כדבר מובן מאליו, לא עוצרים לשאול האם תפיסתנו היא בהכרח היחידה האפשרית.

יתרה על כן, רבות מהפרשנויות נצרבות במוחנו במצבים של פחד ואיום, בתקופות חיים בהן אנחנו פגיעים וחלשים יחסית לסובבים אותנו והן נשארות בדיוק באותה צורה לאורך החיים גם הלאה.

לדוגמא ילד שננשך על ידי כלב בהיותו בן שנתיים, ממשיך לפחד מכלבים מכל סוג, למרות שכבר שנים לא הותקף על ידי שום כלב ולמרות שבסביבתו חיים כלבים ידידותיים וחמודים להפליא. הוא אינו רואה אותם כך. כשהוא יורד במדרגות ונתקל בלברדור של השכן, הוא אינו רואה את פרצופו החביב והמחייך, אלא מפלצת מאיימת ומפחידה. הפרשנות שלו, התפיסה שלו בכל הנוגע לכלבים נוצרה בגיל צעיר מאוד, במסגרת אירוע לא נעים, אך אולי היא כבר לא רלוונטית לחייו בהווה. אולי הגיע הזמן לבחון אותה מחדש ולאפשר לעצמו ליהנות מקרבתם של בעלי חיים אלה.

רבים מאתנו נושאים בתוכנו תפיסות ופרשנויות שנרכשו בנסיבות מסוימות, שכבר אינן רלוונטיות אך לא מגיעים לבחון אותן מחדש, להרחיב את מגוון הבחירות שלנו לאור המקום הנוכחי שלנו בעולם, בחיים. ב-CBT בהחלט ניגשים לאותן תפיסות מגבילות ושואפים להבין, לבחון ולהחליט אם לשמור אותן.

מה עושים בטיפול?

ניגשים לבעיה משני כיוונים:

דרך הקוגניציות – באמצעות בחינת הפרשנויות שמכתיבות את התגובות שלנו לאירועי חיים שונים, הטלת ספק בהן ויצירת פרשנויות חדשות. בחינה מחדש נעשית באמצעות כלים שונים, העוזרים לאדם ללמוד להסתכל אחרת על אותם הדברים.

דרך ההתנהגות – באמצעות תכנון הדרגתי של מצבים שבהם אפשר יהיה ליצור חוויה מתקנת.

השינוי מגיע בשתי הדרכים: שינוי בקוגניציות, בפרשנויות, גורר אחריו נכונות להתנהג אחרת, להתנסות ביותר דברים שבעבר ברחנו מהם.

מאידך, יצירת חוויות מתקנות באותם תחומים מהם ברחנו ונמנענו, משנות את הקוגניציות, את התפיסות שלנו לגבי אותם תחומים.

שני הכיוונים חייבים לעבוד האחד בצד השני.

כלומר – לא מספיק להגיד "אני יודע שזה לא הגיוני לא לדרוך על הפסים בין המרצפות במדרכה" אבל להמשיך לא לדרוך עליהם. דרושה בעקביות בין ההבנה לבין המעשים, כלומר אין מנוס מלהתחיל לדרוך על הפסים…

באילו בעיות מטפלים באמצעות CBT?

הטיפול אפקטיבי מאוד בבעיות של חרדה (דאגנות יתר, OCD או ההפרעה הטורדנית-כפייתית, השלכות של טראומה), פחדים שונים (פוביות(, דיכאון מסוגים שונים, כעסנות יתר, דאגנות יתר, קושי בניהול זמן והגדרת יעדים, קושי בהשגת מטרות בחיים, התנהגויות של הרס עצמי שהאדם מבין שאינן משקפות את מי שהוא רוצה להיות ועוד.

למי לא מתאים ללכת למטפל CBTיסט?

למי שרואה בטיפול נפשי משהו הדומה לטיפול שיניים: באים, יושבים על הכיסא, המטפל/הרופא עושה משהו, מתקן באדם משהו והוא יוצא כמו חדש בסיום התהליך.

CBT מיועד לאנשים שמוכנים לעבוד ולהשקיע כדי לשפר את איכות החיים שלהם, לשחרר את עצמם מהבעיות שמהם הם סובלים. הוא מיועד למי שמוכן לקחת אחריות על עצמו ועל חייו. המטפל הוא לא יותר מאשר מלווה בעל ידע, שנמצא שם כדי להדריך, לכוונן ולתמוך בתהליך של שינוי, להתריע כשהמטופל נתקע או מטרפד את עצמו בדרכים שונות ולתת את הכלים הנדרשים בכל שלב ושלב.

אנשים חושבים לעתים שטיפול CBT הוא קשוח, משעמם וטכני. כמטפלת בגישה הזו מצאתי שאין זה כך. למטפל אמנם יש טכניקות רבות להעניק למטופל, אך אחרי הכל, העיסוק הוא באדם, בפחדיו, בדברים שבהם הוא מתבייש ולעתים מסתיר מכל הסובבים אותו. בעיני העבודה דרך CBT מחברת אל מקומות רגישים ורגשיים רבים ורק מתוך אמפתיה רבה, כיבוד והכרה במקומות אלה ניתן לעורר את המוטיבציה ליישם את הטכניקות ולחולל שינוי.

ההכרה ביכולת הגלומה בכל אחת ואחד להזיז דברים, להתגבר על בעיות ומגבלות שהגבילו את החיים שנים רבות מדי, היא דבר מדהים, מעצים ומעורר השראה. ההזדמנות לראות אדם שלוקח אחריות ומיישם, שחייו נפתחים בפניו ואפשרויות חדשות ממלאות אותם היא אחת הסיבות העיקריות שבגללן אני אוהבת גישה זו.

איך מתבצע הטיפול

הטיפול יכול להיות קצר במידה והאדם מיישם את הכלים שניתנים לו או ארוך יותר אם היישום נתקל בקשיים. כלומר, אורך הטיפול נמצא ביחס הפוך לכמות ההשקעה שהמטופל מוכן להשקיע בו: הרבה השקעה – טיפול קצר; מעט השקעה – טיפול ארוך. לא תמיד האדם מסוגל להתחיל ליישם מיד את הכלים הניתנים לו ואז תיעשה עבודה על המחסומים שמעכבים אותו.

הטיפול דורש מהמטופל לעבוד באופן עצמאי בין המפגשים עם המטפל. בזמן הזה המטופל אמור לקרוא חומר כדי להבין היטב את בעיותיו ואת הדרכים להשתחרר מהן, לעשות את התרגילים שהוא מקבל כשיעורי בית, לפתח מודעות לביטויים של הבעיה שלו, לערוך רישום.

ב-CBT המטפל זמין עבור המטופל בין הפגישות במידה ומתעוררות שאלות ומצוקות וגם כדי ללבות מחדש את המוטיבציה להמשיך לתרגל ולהתקדם. בתחילת הטיפול מסכמים על אופן שמירת הקשר שיתבצע.

לקראת סיום הטיפול המטפל מוודא שהמטופל שולט היטב בכלים שלמד. יש בעיות מסוימות שגם אם נעלמו, נוטות לחזור בתקופות של מתח וחרדה. כדי לא ליפול חזרה למקומות הרעים והמוכרים, חשוב ליישם את הידע שנרכש במהלך הטיפול כמה שיותר מהר עם חזרת הבעיה.

כמו כן, אורכו של הטיפול תלוי בעומק הבעיות, שלרוב קשור לזמן בחייו של האדם שבו הן נוצרו. בעיות מוקדמות יותר – לוקח יותר זמן לפתור בשל ההרגשה שהן כמו חלק מהאדם. כדי להתחיל להשתחרר מהן, דרוש לעתים שינוי בתפיסה העצמית שלו וזה תהליך שלוקח זמן אבל בהחלט אפשרי.

בטיפול CBT חשוב להגדיר בעיות בצורה ברורה בעת הפניה למטפל. זו אחת השאלות שיישאלו בתחילת הקשר. הבעיה יכולה להיות קונקרטית או מעורפלת יותר, אך חשוב להגדיר אותה, חשוב להניח על שולחן העבודה את הסיבה שבגללה מגיעים לטיפול וגם את הסיבה שמגיעים בנקודת הזמן הנוכחית.

טיפול CBT באמצעות רשת האינטרנט

הראשונים שישמחו על קיומו של טיפול CBT דרך הרשת הם העצים, בהיותו חסכוני בנייר! – במסגרת הטיפול מתבקשים המטופלים לקרוא חומר ולמלא דפי משוב ומעקב אחר התחומים שאותם הם רוצים לשנות. באופן רגיל חלק זה של הטיפול כרוך בחלוקת דפים רבים לאורך הטיפול. ברשת קיימת האפשרות לשלוח את החומר בפורמט אלקטרוני (מסמכים, מצגות וטפסים מקוונים), כך שניתן לצרוך אותו ישירות מהמסך, ובכך לחסוך במשאבים שונים ומגוונים.

בין הכלים המובילים ב-CBT הוא ידע, העלאת המודעות לבעיה. האדם הסובל מבעיה כלשהי אמור על פי הגישה הטיפולית הזאת להבין את הבעיה שלו לעומק כדי שהוא והמטפל יוכלו לעבוד כצוות על מנת להתמודד עמה. קל מאוד ליצור את התנאים להעברת הידע הזה, בתוך הרשת.

הכלי השני הוא מעורבות של המטפל בתוך העבודה הטיפולית שעושה המטופל, גם בין הפגישות. כלומר, המטופל לעתים ישתף את המטפל במה שהוא עושה ובבעיות שנוצרו אצלו באותו עניין דרך המייל. בזכות האפשרות הזאת המטפל יכול לאתר ולתקן את הבעיות במהירות, על מנת שהמטופל יוכל להמשיך לתרגל את השיטות השונות ולא לחכות עד הפגישה, כך שיעילות הטיפול תגדל משמעותית.

דוגמא לטיפול היפותטי דרך הרשת בהפרעה הטורדנית-כפייתית (OCD):

שירי, אקדמאית, עובדת בחברה מצליחה, הגיעה לטיפול בגלל מחשבות טורדניות הקשורות בכך שלא נעלה את דלת מכוניתה. בהגיעה לעבודה או הביתה, עם עזיבת הרכב ונעילתו, שירי נתקפת בספק שמא המכונית לא נעולה כראוי. למרות שהיא בטוחה שנעלה את הדלת, היא זוכרת שעשתה זאת רק לפני רגע, הספק עדיין שם. בניסיון להפיג את הספק, היא חוזרת למכונית, פותחת את הדלת ונועלת אותה שוב. לא עוברות שניות בודדות אחרי פעולה זו והספק חוזר: שירי שוב לא בטוחה שהיא נעלה את דלת מכוניתה וחוזרת לבדוק. הבדיקות יכולות לחזור על עצמן בין 5 ל20 פעמים, תלוי עד כמה שירי מתוחה באותו זמן וכמה עומס יש בחייה. שירי היא אישה אינטליגנטית, מצליחה בתחומים חיים שונים ולא מסוגלת להבין את עצמה – היא מתביישת בהתנהגות הזאת אך אינה יכולה להפסיק.

במהלך הטיפול שירי מקבלת מידע כתוב רב על הבעיה שלה, היא מבינה את המנגנון המפעיל אותה להתנהג כמו שהיא מתנהגת. היא מקבלת כלים והנחיות כיצד לנהוג מעכשיו בנוגע לדחף לבדוק את המכונית ומתבקשת להיות בקשר עם המטפלת שלה כדי לעדכן אותה לגבי ההתקדמות שלה בכל יום. שתיהן נוכחות לדעת שתדירות הבדיקות יורדת ובמידה ויש עליה, הן מזהות את הסיבות לעליה זו ומתקנות מייד את אופן יישום שיטת העבודה.

עם התקדמות הטיפול, שירי מפחיתה את מספר הפגישות האינטרנטיות שלה עם המטפלת והקשר ביניהן הופך לליווי שנועד למנוע את חזרת הבעיה וכן לצורך התייעצויות תקופתיות לגבי היבטים נוספים של הבעיה במידה ויש. שירי הפכה למומחית בבעיה שלה, היא מודעת לצורות השונות בהן היא מופיעה ויודעת מה לא לעשות על מנת שהבעיה לא תחזור להיקף הקודם. עם הזמן, הבדיקות התכופות הופכות להיות לזיכרון רחוק.

לסיכום

העבודה באמצעות CBT  מרתקת ותורמת רבות להבנה של האדם את עצמו ואת הכוחות המפעילים אותו. מתלווה לה הרגשה של שליטה והגדלת אפשרויות הבחירה הזמינות לו בחייו. הוא נוכח לדעת שהשינוי אפשרי, אך גם מבין שלא מדובר בקסם. נהיר לו שהשינוי יתרחש בעקבות רכישת ידע רב, כלים ותרגול. אך כעת, כשאינו מתכחש עוד או מתנכר לבעיותיו ולעצמו, גם אם השינוי כרוך במאמץ שיידרש לעשות, מתווה הדרך ברור לו הרבה יותר מאשר קודם לכן.

באתר "בנפשי" ניתן לקבל טיפול קוגניטיבי-התנהגותי ע"י הפסיכולוגית אילנה סובול. ניתן ליצור איתה קשר ישיר דרך דף המטפלים שלנו, או דרך שאלון המיקוד.

על ניהול רגשות קשים

מאת: יעל לי

המחשב קם בצלם מוחו הרציונלי של האדם.  הוא מבוסס על רדוקציה של תפיסת שורה תחתונה: "כן  או לא", אנחנו שואלים ופוסקים. אחת ואפס. נכון ולא נכון. ואכן, חלקים שלמים מן העולם שלנו ניתנים להתמודדות בדרך רדוקטיבית זו: האם זה הזמן לחפש עבודה חדשה? האם להירשם לקורס במרכז הלמידה של מהות החיים? האם יוגה מתאימה לי? האם יש לי סבלנות עכשיו לשבת למדיטציה? האם יש לי סבלנות עכשיו לכל דבר חוץ מאשר לשבת למדיטציה? כמעט כל שאלה של "האם" היא שאלה שאנחנו עונים עליה ב"כן" או ב"לא". אלא שאליה וקוץ בה: גם במצבים מורכבים יותר, עולמנו הפנימי לא פעם מצטמצם לשחור ולבן, והאפורים באמצע הולכים לאיבוד. רבים מאתנו סובלים מתפיסה  דיכוטומית שכזו, חשיבה רדוקציונית של אחת ואפס –  חשיבה "מחשבית". קם הגולם על יוצרו. יצרנו מחשב שמדבר "מחשבית" וגם מעבד "מחשבית" ויש יגידו אפילו חושב "מחשבית", ומן ה"מחשבית" הזו התרומם עולם עשיר, עמוס לכאורה גוונים. אך בסופו של דבר מרושת בצמתים של "אחת" ו"אפס". כאילו עושר, כאילו מגוון, כאילו ריבוי אפשרויות בחירה.

ובתוך עושר וירטואלי זה, החלנו על המחשב את חשיבת התיקיות שלנו. זו לא המצאה חדשה. הבודהה, בבואו ללמד את נזיריו, חילק את עיקרי תורתו לקטגוריות, כדי להקל עליהם להבין ולזכור אותה: ארבע אמיתות בסיסיות, דרך של שמונה צעדים להארה, שלושה מצבי תודעה וכיו"ב. בפסיכולוגיה המודרנית קוראים לאופן החשיבה המארגן בתיקיות "סכימטיזציה", ארגון בתוך סכימות. החשיבה שלנו עסוקה ללא הרף בארגון של העולם, או לפחות בארגון התפיסה שלנו אותו. תינוק שקורא לכלב שהוא פוגש ברחוב "לאקי", מבלבל קטגוריה (או תיקיה) עם פרט שלה. במהרה ילמד לחלק את העולם ל"שלי" ו"לא שלי", ובהמשך ל"של המשפחה שלי" ו"טוב", ל"מתאים לי" ו"לא מתאים לי", ובמחוזותינו גם כמובן ל"אנחנו" ו"הם". באותו אופן, עם ההתפתחות שלנו,  אנחנו מארגנים את העולם גם בחלוקות מורכבות יותר, כמו: "מוצלח" (המכילה מימדים שונים של הגדרת הצלחה) "נכון" (קטגוריה המכילה גישות כאלה ואחרות לחינוך.

חרב פיפיות?

חשיבה בקטגוריות, אם כן, היא טבעית לנו. והנחלנו אותה גם למחשב. במונחים הסטוריים של הולדת המחשב, זה היה נח, פונקציונלי. אך האם בניית העולם המחשבי בצלם חשיבתנו הוא צעד שמקל עלינו, או שהוא מתגלה כחרב פיפיות?

היום, לא אנחנו בוראים את המחשב כל יום מחדש. הוא בורא אותנו. הוא משפיע השפעה מכרעת לא רק על האופן בו אנחנו מתנהלים בעולם (ואיך עולמנו מתמוטט כאשר המחשב בתיקון, לדוגמא), אלא גם על האופן בו אנחנו תופסים וחווים את העולם, וחיים בו מנטלית, קוגניטיבית, רוחנית  ורגשית.

האם "מחשבית" ישימה לכל תחומי חיינו? גם לאזורים אחרים בחיינו? יכולים לחול גם על העולם הרגשי שלנו?

העולם הרגשי שלנו גם הוא הפך "מחשבי": משפטים כמו "זה כעס לא לגיטימי", "אבל זו קנאה לא מוצדקת" נשמעים תדיר במשרדי הפסיכולוגים. "אני לא יודעת מה לעשות עם הטינה שלי, כבר אבד עליה הכלח אבל אני לא מצליחה להעלים אותה", "נמאס לי להסתובב עם הרגשות האלה והפגיעות האלה מההסטוריה הרחוקה שלי, די",  –  אלו ביטויים שגורים ומוכרים. מוכרים עד כאב. לא פעם אנחנו מסתובבים עם בטן מלאה ברגשות, שאין להם רשות להתקיים, וודאי שלא לבוא לידי ביטוי.

הייתי רוצה לתהות על ישימות החלוקה לתיקיות על כל הרבדים של עולמנו. ואולי לא רק לתהות, אלא גם לטעון כי קיים הבדל יסודי בין עולם הרגש לעולם השכלי – הבדל שהטבע יצר. מקורו של ההבדל הזה בטבעם של עולמות הלו: הרגש, בניגוד לשכל, אינו מתקיים (כך אנו למדים יותר ויותר) בהמיספירה השמאלית של המח. אותו חלק של המח שהוא בינארי או…לינארי. ההמיספירה הימנית, זירת ההתרחשות של הרגשות, אינה שועה לחוקי ההגיון. שם המשחק שונה בתכלית: דבר והיפוכו יכולים להתקיים בעת ובעונה אחת; רגשות סותרים יכולים לדור יחד ולהתקיים במקביל; רגשות יכולים להתחלף ומהר, בלי כל סיבה נראית לעין או מובנת או רציונלית;  הרגש, במלים אחרות, אינו מאורגן בתיקיות. בטבעו של  הרגש לא קיימת תיקיה של "רגש לגיטימי", או תיקיה של "רגש מכוער", או של "רגש ילדותי" או "רגש  פרודוקטיבי". הרגשות כולם מצויים בתיקיה אחת, של "רגש". כך אני חווה את הדברים, כך אני מרגישה לגבי ענין זה או אחר. אני יכולה לבחור מה לעשות לגבי משהו שאני מרגישה כלפיו כך או אחרת, אך אינני יכולה לבחור להרגיש כך או אחרת. אני יכולה לבחור לעשות דרמה מהרגש, או לא, אך לא לבחור את עצם קיומו, התרחשותו במרחב הפסיכולוגי שלי.

כך בטבע. אלא שרבים מאתנו מנסים להערים על הטבע, ולהחיל את ה"מחשבית" ועקרונותיה, על עולם הרגשות. אנחנו עושים את זה כמו שהשכל מכיר, דרך פיתוח של שיטת תיוק: אנחנו מפתחים לעצמנו תוכנת ניהול רגשות. מדוע?

כמו כל המתרחש בהמיספירה הימנית של מוחנו, גם הרגשות חיים בערבוביה. אלא שלא פעם ערבוביה זו היא מהומה של ממש, כאוס, המון דברים שקורים בבת אחת, באופן לא מאורגן. כאשר זה קורה אנחנו חווים הצפה, אולי בהלה.  "מה קורה לי?", אני שואלת, "אני לא מבינה". כשקורים דברים שאיננו מבינים, בעולמנו המערבי הנשלט על ידי ההמיספירה השמאלית, אנחנו – שחיים על פי ההבנה שלנו ומעלים את ההגיון על כס רם – נבהלים. יצרנו שיטות פסיכולוגיות שלמות שמושתתות על הצורך להבין. כמה אנשים אנחנו מכירים, שכבר מכירים ומבינים את הכל, ויש להם מודעות רבה, אבל שום דבר בחייהם לא משתנה? היתכן שלא ההבנה היא המכרעת בחיינו? היתכן שלא היא מנהלת את המשחק?

בדרך כלל מתחת לנטיה לארגן נמצא פחד. פחד מלהרגיש רגשות קשים, לא פופולאריים, שליקרים לנו קשה אתם, שאין לנו מה לעשות אתם. באין לרגשות האלה לגיטימיות בעולמנו הפנימי, אנחנו דוחקים אותם אל תוך תיקיה של "רגשות מאוחסנים מתחת לפני השטח", אלא שהעובדה שהם מאוחסנים בבונקר, אינה מונעת מהם לעשות שמות בחיינו ולהשפיע עלינו השפעה עצומה, לא פעם חבלנית.

אך הבעיה היא אמיתית: איך ניישב את טבענו האמיתי, עם הצורך האמיתי לא פחות לנהל חברה תקינה, להתגייס למען המטרות שלנו, לחיות בחברה?

על ידי זניחת הרעיון המופרך של תכנת ניהול רגשות, ובמקומה אימוץ של תכנת ניהול התנהגות, ובכלל זה מעשים (החל מן הקטנים ביותר, כמו חיוך מסוים) או דיבורים. אני יכולה לקטלג התנהגויות בתיקיות "התנהגות הולמת", או "התנהגות מופרעת", או "התנהגות ילדותית" או "התנהגות בוגרת". ניהול ההתנהגות הוא לא רק אפשרי. הוא גם חיוני. כדי לכבד את עצמנו אנחנו חייבים לבחור איך להגיב למה ומתי. 

וכדי לכבד את עצמנו, אין לנו ברירה אלא לכלול את כל הרגשות בתיקיה אחת:רגש לגיטימי. כל רגש. כמות שהוא. בדיוק כמות שהוא. לעתים יש רגש נאור או מופלא או אלטרואיסטי, ולעתים רגש קטנוני וקנאי ושונא.

"כמות שהוא" פרושו שלא לדחוק אותו לתיקיה לא קיימת ("רגש שאבד עליו הכלח", "לא רלואנטי", "אסור", "מגונה", "לא יעיל" הן כמה דוגמאות שכולנו מכירים). פרושו להשלים עם הטבע שלנו. אך זה גם אומר יותר מכך: להשלים עם הטבע בדיוק כמות שהוא. מבלי להעצים אותו או להפוך אותו למה שהוא אינו. לא פעם אנחנו מייצרים דרמה, או מלודרמה, מרגש של פגיעה שמתעוררת בנו. אלא שאם נעמיק נגלה שלא פעם הדרמה שלנו מקורה בהיעדר הלגיטימיות הפנימית שאנחנו נותנים לפגיעה. אם אודה שנפגעתי ממשהו, שהושפלתי או נעלבתי, אינני צריכה לנפח את הסיפור ולהעצים את הרגש הזה. איני צריכה לסחוב אתי את הסיפור במשך ימים ולספר אותו לכל מי שמוכן לשמוע. איני צריכה להשתמש בו כדי לקבל סימפטיה, הבנה, חיבה או פיצוי. אני יכולה להרגיש את הכאב ואת העלבון, כמו שהוא, עד שבאופן טבעי הוא ייחלש ויפנה את מקומו למשהו אחר. זה יכול להיות כעס, וגם זה, בתורו, יורגש עד שידעך.

כי בניגוד להתנהגויות, מטבען של רגשות שאין להם קיום או מעמד סופי או בלתי הפיך, או תוצאות שגוררות השלכות על חיינו. הם באים, וכמו שבאו הם גם הולכים. לעתים זה לוקח שניות ולעתים ימים ארוכים, אבל אם ניתן להם מקום ונחווה אותם בדיוק באופן האותנטי שבו הם מציגים את עצמם בפנינו, הם יציפו אותנו כמו גל, ובדיוק כמו גל ידעכו ויניחו לנו לנפשנו. גם אם יתעוררו שוב, הגל עולה וכאשר הוא ממצה את עצמו, הוא גווע מאליו.

יש צורך, אם כן, בתיקון ההצהרה הגורפת שהצהרתי קודם בדבר היות רק תיקיה אחת לרגשות. בעצם, יש מקום לפחות לשתיים: רגש שקיים כרגע, ורגש שהיה ו…פוף, עבר לעולם אחר.

ואז השאלה היא לא אם הרגש לגיטימי, אלא אם יש רגשות שאינני מוכנה לשחרר? האם אני יכולה לזהות את ההתנגדות שלי לאפשר לכפתור ה-delete להילחץ? הוא נלחץ כאשר הוא בשל לכך, אך לי אין כל אפשרות להפעיל אותו. השליטה על הכפתור איננה בידי. מה שכן בידינו זו האפשרות לתת לטבע לעשות את שלו: להסכים לתת לרגש להיות, מבלי לגנות אותו, מבלי לנסות (בלא הצלחה) לגרש אותו או לשלוח אותו לבונקר הפנימי שלנו. גם אם זה מבהיל או מפחיד או מאיים או מאד לא נעים. לתת לו להיות… עד שיעלם.

תקשורת זוגית

מה בנפשנו

מאמרים וכתבות

קישורים

ענן תגים

החברים שלנו

- Facebook Members WordPress Plugin